הרחבה למשל
ההבדל בין קנאה לתאוה
קנאה, תאוה וכבוד מוציאים אדם מן העולם
"קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם", שלושת המילויים הגדולים של האגו שלנו הם תמריצים גדולים לצמיחה. אם הם לא קיימים, צריך לעורר אותם. ואם הם קיימים, צריך לשלוט בהם. העיקר הוא מה אנחנו רוצים להשיג בעזרתם!
קנאה וכבוד מרימים את העצלן מהספה
"אם אתה רוצה לקצר את הזמן ולעשות אותו יותר מועיל ויעיל, כדי להתקדם בצורה קלה ונעימה, אז אתה צריך למשוך ולחייב את הגוף שלך לעבוד בצורה קשה ולא נעימה, במקום לשכב על הספה וליהנות מבטלה. אתה יכול לעשות את זה על ידי רגשות של בושה, קנאה, כבוד, כלומר להשתמש בתמריצים האופייניים לדרגה אנושית ולא לדרגה בהמית.
על הספה שוכבת בהמה, אבל כדי להתחבר עם האחרים אני זקוק לתמריצים אנושיים ולא בהמיים, כלומר קנאה, תאווה, כבוד, שהם יקפיצו אותי מהספה. כזו מערכת אנחנו צריכים לסדר בקבוצה. אם היא לא קיימת, אז אנחנו פשוט מבזבזים זמן לחינם ולא נשיג ולא נרוויח כלום."
תקנאו!
קנאה זוהי תכונה הכרחית! בלעדיה אין התקדמות. האדם מקנא אפילו בעצמו: הוא משווה באיזה מצב הוא היה אתמול ביחס להיום. לדוגמה, אתמול הוא היה בריא והיום הוא מרגיש קצת יותר רע. קנאה, זו הרגשה של מצב אחד ביחס לאחר, לכן אם אין לי יכולת להשוואה אז מאוד רע לי, איני יכול לבנות שום מערכות הגנה, התקדמות, התפתחות.
כיצד פותחים לאדם את הכלי בהדרגה?
ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם, שראשית יש רצון לתענוגים גופניים - אוכל, מין, בית, ואחר כך לתענוגים אנושיים - כסף, כבוד, מושכלות. איך עוברים מהאחד לאחר? איזה אמצעי משמש למעבר מהתענוגים האלה לתענוגים האחרים? האמצעים הם: תאווה, קנאה וכבוד.
כלומר, האדם יכול להגביר את הרצונות הללו על ידי הקנאה, על ידי התאווה ועל ידי הכבוד. שלוש הנטיות (לא רצונות) הללו מוציאות את האדם מן העולם. מה פירוש "מוציאות את האדם מן העולם"? מעבירות אותו ממדרגה נמוכה למדרגה גבוהה יותר. נראה שכדאי להשתמש בהן. אם האדם משתמש בהן נכון, יש בידו כלים שיזרזו את ההתפתחות שלו. (שיחות על שלבי הסולם", כרך א')
"קשה כשאול קנאה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עמו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עמה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת. קשה כשאול קנאה, כמו ששאול קשה ביניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה." (מתוך "זוהר לעם" כרך י"ב קטעים נבחרים, אהבה, עמ' 51, 733)
"אש הגיהנום" של האהבה
"האהבה אינה יכולה להיות מושלמת, אם מתחתיה אינה מסתתרת הקנאה. נאמר: "קנאת סופרים תרבה חכמה". קיימים סוגים שונים של קנאה. אך קנאה זה גילוי של רצון ריקני, אשר צריך להתמלא דווקא באהבה. ניתן לגלות רצונות ריקים במצבים שונים. אם הרצון (הכלי) הוא עד כדי כך חזק, שכנגדו כבר מתגלה האהבה, הרצון הזה הוא כלי של קנאה."
כלי מלא - משל בעל הסולם
אֵין כְּלִי יוֹצֵא מֵרְשוּתוֹ אֶלָא כְּשֶמְמַלְאִים אוֹתָה בְּדָבָר אַחֵר, - אֲבָל בָּרֵיקָנוּת אִי אֶפְשָר לָה לִהְיוֹת. וּוַדַאי הוּא שֶצְרִיכִים לְהוֹצִיאָה, - לָכֵן צְרִיכִים לְהִשְתַדֵל לְמַלְאוֹתָה בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וְהֶכְרָח הוּא שֶיְמַלְאֶנָה בְּאַהֲבָה. (ספר 'שמעתי', מאמר רכ"א: "רשות הכל")
תקנאו יותר
"הקנאה כלפי החברים זה זרז עצום של ההתקדמות שלי. אבל התקדמות כלפי מה? כלפי ההשפעה. אני לא מתכוון לעבור את ההישגים שלהם ברמה החומרית, אני רוצה להצליח בדרגה הרוחנית. וברוחניות ההצלחה תלויה בכמה שאני מבטל את ה"אני" שלי. כשאני רוצה להתקדם, אני עושה סדר בכל מה שקיבלתי מהחברים באמצעות קנאה, תאווה וכבוד. ואז אני מתחיל להבין שההתקדמות הרוחנית זה דווקא התעלות מעל עצמי."
קנאה רוחנית
טעימה משיעור הקבלה היומי 7.07.2013
""תאוה", היינו תביעה מצד פנימיותו עצמו. "קנאה",
היינו הגם מבחינת עצמותו אין לו תביעה, אבל חיצוניותו מעורר בו תביעה, לכן נקרא זה
תביעה מצד חיצוניותו. לכן יש ב' כוחות באדם שגורמים לו לבוא לידי התפתחות, הלב
והמוח." (מתוך 'כתבי רב"ש', כרך ג', עמ' 1841, 450)
קנאה, תאוה וכבוד
טעימה משיעור הקבלה היומי 10.03.2013
קנאה זה לא פגם
"דווקא
על פני הקנאה, התאווה והכבוד נבנית הכוונה. את הקנאה אתה הופך לקנאה לבורא, את
הכבוד את הופך לכבוד ה', את התאווה, לדחף לדבקות עימו. אחרת מה אתה מתקן? מה אתה
בונה, ארמון אוורירי בעננים?"
-
קנאה - תכונה שאפשר לקנא בה
קנאה, זה מה שמבדיל בין האדם לבהמה. היא נותנת כוחות לצמיחה, מכוונת להצלחה, לשלטון ולידע! זהו כוח הצמיחה! צריכים לנצל אותה. ובכלל, בשונה משיטות אחרות, חכמת הקבלה אומרת, שכל התכונות שלנו נחוצות להשגה של מטרת הבריאה. רק שצריך לכוון אותן נכון. בזאת כל עבודת האדם, כיוון שאסור להשמיד או לכופף את תכונותינו, אלא רק לתקן את השימוש בהן, מאגואיזם לאהבה ונתינה. כך שאין מה להצטער על הקנאה עצמה, אלא רק ללמוד לכוון אותה נכון, כמו שכתוב בתורה: "קנאת סופרים תרבה חכמה".
מה שהאדם מקבל מהסביבה, בונה לו כלי של נשמה
בהתפתחות הרוחנית רק מה שהאדם מקבל מהחברה, אותה תוספת היא בונה לו כלי של נשמה. מהלֵידה יש לו רק נקודה שבלב שמעוררת אותו, כל היתר זה תלות בחברה. וכמה שיקבל מהחברה התעוררויות, רצונות, על ידי זה הוא יתפתח בקנאה, תאווה וכבוד בהתפתחות הנשמה. לכן אנחנו צריכים כל הזמן להיות קשורים לסביבה ולהבין שהבחירה שלנו בסביבה יותר טובה היא מביאה לנו אותם המרכיבים של הכלי של הנשמה שלנו. (הרב מיכאל לייטמן מתוך תוכנית טלוויזיה "קבלה למתחיל": קנאה, תאווה וכבוד (2010-08-04))
ו
קנאה, תאוה וכבוד
אין לנו שום אמצעי אחר להתקדמות, חוץ מהשפעת הסביבה. אם אני, כל כולי, מרוכז בתוך עצמי, איזה כוח יכול לכוון אותי לכיוון ההפוך, מתוכי החוצה? אין בי כוחות כאלה. כל הכוחות שלי פועלים "למעני". כיצד עליי ליצור פעולה הפוכה "למען הזולת"? מאין אפשר לקחת כוח עבור זה?
-
לשם כך הכינו עבורנו שני חלקים בתוך הנשמה, אני והסובב אותי. ניתנה לי בחירה חופשית אחת, לבחור מה חשוב יותר. אם אני רוצה להשיג רוחניות, עליי לארגן את הסביבה כך שהיא תהיה חשובה לי יותר מעצמי. למעשה זו איננה סביבה חיצונית לי, אלא הנשמה שלי, האח"פ שלי, ה"לבושים" וה"היכלות" של הכלי של הנשמה שלי, שרק נדמים לי שנמצאים מחוץ לי.
-
הקנאה, התאווה והכבוד מושכים אותי לסביבה, לחלקים של הנשמה שלי. עליי לארגן אותם באופן מלאכותי כך שהם ישפיעו עליי.
-
ההתקשרות עם הרצונות האלה (הכלים), שכאילו מקיפים אותי, וכך כאילו לנצל את הקנאה והתאווה והכבוד - עבורי, בעצם אני מושך את הרצונות האלה בחזרה אליי, בכדי שהם יהיו קשורים אליי ויקבעו לי מערכת של ערכים.
-
מהיכן נובעים הקנאה, התאווה והכבוד? - משבירת הנשמה לשני חלקים, אני והעולם. משום שאני רוצה לנצל את הסביבה, אני מפעיל את הרצונות החיצוניים שלי, כך שהם ישפיעו עליי בתגובה.
-
לאחר מכן אנחנו נגלה, שאנחנו עובדים עם עצמנו, עם הרצונות שלנו, עם התכונות שלנו, כך הכול בנוי מלכתחילה. אך ללא ארגון הסביבה אין, וגם אף פעם לא יהיה, כוח אחר המסוגל "לתפוס אותי באוזן" ולכוון אותי אל הרצונות האמיתיים שלי, אל הנשמה. אין שום כוח אחר בעולם.
-
הייסורים יכולים להפוך אותי לרגיש יותר, בכדי שאני ארצה לגלות את הפתרון לכאב. אך הפתרון יהיה זהה, להעמיד את עצמי תחת השפעת הסביבה.
קנאת ה' צבאות
האם כדאי לעודד קנאה, תאווה וכבוד בתוך הקבוצה?
-
יש קנאה ותאווה וכבוד שהם רעים, ויש קנאה ותאווה וכבוד שהם טובים. הם רעים כשהאדם, על ידי הפעולות האלה, לא רוצה שיהיה למישהו אחר מה שיש לו. הם טובים כשהאדם רוצה שמה שיש לאחר יהיה גם לו, שהקנאה שלו תעזור לו. אם יקנא במישהו על שהוא טוב יותר, גם הוא ירצה להיות טוב יותר. אם למישהו יהיה עוד יותר טוב, גם הוא ירצה עוד יותר טוב.
-
האדם משתמש באחר כבאמצעי. הקנאה שלו עובדת רק אם הוא רואה שהשני שרוי בטוב והוא מקנא ורוצה את הטוב הזה. במצב כזה כדאי לו שלאחר יהיה טוב. לא מתקדמים כשהקנאה מביאה לרצון שלאחר יהיה רע, כדי לשכך את הקנאה ולהירגע.
-
אפשר גם לקנא וגם לרצות שלאחר יהיה טוב. זאת קנאה חיובית ומועילה, ובכל זאת אני רוצה שיהיה לאחר טוב רק כדי שאני עצמי אתקדם באמצעותו, זאת אומרת, על מנת לקבל. מאוחר יותר ישנה קנאה אחרת - "קנאת סופרים תרבה חוכמה". כלומר, אפשר להשתמש ברגשות הללו גם בכוונה על מנת להשפיע. גם כלפי הבורא קיימים קנאה, תאווה וכבוד. כבוד שמים וכולי.
-
קנאת סופרים תרבה חוכמה
"קנאת סופרים תרבה חכמה" - היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.
-
זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.
-
נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.
-
נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.
(כתבי רב"ש, "שלבי הסולם", מאמר כ"א, מאמר "ענין למעלה מהדעת")
קנאה
בחברים,
הגבול
בין קנאה המועילה לקנאה מזיקה
כיצד
בודקים את זה?
"בין
חוקי העבודה בקבוצה יש חוק אחד מאוד מסקרן, על אף שהוא נראה מאוד אגואיסטי:
אנחנו צריכים לפתח בנו קנאה. על כך כתוב: "קנאת סופרים תרבה חכמה".
"בעל הסולם קובע, שלמדענים יש בהחלט את הרצון הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה. הוא מבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, ואומר שמה שמפעיל את המדענים היא הקנאה, שהיא הכוח הגדול ביותר. ולכן הם אלה שעובדים על הרצון הגדול ביותר. ("חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם")
-
כיצד להשתמש בקנאה בהתקדמות
הרוחנית?
קינאה, זו תכונה טובה מאוד בדומה
לבושה. הבושה כביכול בולמת, עוצרת, מחייבת להסתתר, להתכווץ, ואילו קינאה להיפך,
מרחיבה, דוחפת קדימה ולכן צריך להשתמש בה.
קנאה, המניע העיקרי לתקשורת ברשתות החברתיות
"ביסודו של טבע האדם, נמצא הרצון ליהנות ממילויים על ידי: אוכל, מין, משפחה, עושר, כבוד ומושכלות. הבורא, הטבע, שרוצה לפתח את הנבראים, מעורר בהם התפתחות אגואיסטית טבעית, פנימית וחיצונית, על ידי הרגשת הקנאה. לפי מידת ההתפתחות שלנו כך גדֵלה חשיבותה של ההשפעה החיצונית, ואנחנו מגיעים מהר יותר להרגשת ריקנות וחוסר מילוי מהעולם שלנו בכללותו, ומהצורך לחפש מילוי מחוצה לו. לכן הרשתות החברתיות מתפתחות בצורה כל כך נמרצת."
שלבי הסולם -קנאה
מקובלים כותבים -קנאהמהי קנאה, כיצד היא מוסברת על פי חכמת הקבלה, מדוע נחשבת הקנאה לסמלו של היצר הרע בעולם, ומה הקשר בין סיפור קין והבל ובין התפתחות רוחנית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם בן ציון גירץ | עכשיו אני -קנאההרב ד"ר מיכאל לייטמן וארקדי דוכין בשיחה על קנאה ועד כמה היא מהווה גורם הורס ביחסים בין בני האדם, וכיצד ניתן להשתמש בה בצורה נכונה ואף מועילה |
חיים חדשים - תוכנית 977 - תשוקה ותאוה
|
חיים חדשים - שיחה 286 - קנאה
|
מידת הקנאה - שיעור 1
| מידת הקנאה - שיעור 2 |
קנאה, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים
* * * * *
משל 'ההבדל בין קנאה לתאוה'
קטעים נבחרים משיעורים
שיעור (28.04.08)
[...]
"משא"כ האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו."
הכל יש באדם, כלים גדולים, רצונות גדולים, הכנות טובות, רק שיתפתח. חסרה לו רק שיטת ההתפתחות הנכונה.
בעל הסולם מסיים כאן בנושא הקנאה, הוא אומר שיש לאדם רצון גדול מאוד, עד כדי כך שיודע מה שיש לזולת, מקנא במה שיש בזולת.
מה זה "מקנא"? למשל, אדם רואה עט, הוא לא חושב שהעט יפה וטוב. וגם אם הסתכל עליו קודם, הוא לא ראה בו שום דבר. פתאום הוא רואה מישהו שמתעניין בו, ואז הוא חושב "אם הוא נהנה מזה, גם אני רוצה להנות מזה".
אני מסתכל על כל אחד, ולא אכפת לי. אפילו שיש מולנו חנות של "פורשה", לא אכפת לי. אבל כשאני רואה שאתה נוסע במכונית עם גג פתוח, וכולם מסתכלים עליך, אני כבר לא יכול לסבול. לא חשובה לי המכונית כשהיא עומדת בחנות, אבל כשאני מסתכל איך אתה נהנה, איך מסתכלים עליך, ואתה נהנה מתשומת הלב של כולם, בזה אני קונה רצון נוסף. לֵמה? לאותו העט או לאותה המכונית. זאת אומרת, הקנאה הזאת מביאה אותי לדברים שקודם לא חשבתי שאני צריך אותם.
אם אדם יעשה חשבון, הוא יראה שתשעים אחוז מהחפצים שיש לו בבית הוא לא צריך. הוא הסתכל על אחרים, וקנה אותם. ותכונה כזאת יש רק לאדם. אם נביא לקוף, לפרה או לאיזה פרפר, שמלה כזאת או אחרת, הוא לא יקנה. האדם קונה מפני שהוא רואה את זה על אחרים.
לכן כתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה". על ידי זה אדם יכול לקנות "פרנסה", זאת אומרת, רצונות חדשים שמביאים אותו כבר להתפעלות ולגדלות. זאת לא פרנסה, שאחד מוכר לשני נעליים והשני מוכר לו איזו שמלה. אנחנו מתפרנסים זה מזה ברצונות. ו"קנאה" זה "אש קנאה", אדם לא יכול להימנע מזה, ולא צריכים. בחוכמת הקבלה כמה שאדם קנאי יותר, כמה שהוא אכזרי יותר, מסתכל על אחרים יותר, זה יותר טוב. רק תלוי מאיזו סיבה ולֵמה זה מביא את האדם.
[...]
הדבר הזה הוא גדול מאוד. אמנם אדם קונה כלים של אחרים, אבל בצורה אגואיסטית אנחנו רואים לֵמה זה מביא אותנו, אף אחד לא מתמלא מזה, אבל זה עוזר לנו להגיע לריקנות. אדם קונה מכולם רצונות בנוסף לרצונות שלו, והוא לא יכול למלא אותם. אז מהר מאוד הוא מגיע למצב שרוצה מאה ומקבל ריקנות במאתיים. רוצה מאתיים, הוא נשאר ריק בארבע מאות. על ידי קנאה אדם מקבל מאחרים מהר מאוד כלים ריקניים, ומגיע ל"הכרת הרע". אם לא היה מקנא באחרים, היה האדם מסתובב עם הכלי שלו עוד אלפי שנים, ואף פעם לא היה מגיע ל"הכרת הרע".
כי בלי קנאה מה יש לאדם? מה הוא צריך אם הוא לא מקנא באחרים? הוא יסתפק בפיג'מה אחת כל החיים. שום דבר חוץ ממה שהגוף דורש, כל היתר בא מהסביבה, כמו שלומדים. חוץ מרצונות גופניים, היינו, בהמיים, כל יתר הרצונות מתפתחים בנו רק על ידי הסביבה. זאת אומרת, הקנאה עוזרת לנו בפיתוח כלים רוחניים, בלעדיה בלתי אפשרי. אם אדם לא היה מקנא באחרים, הוא לא היה מגיע ל"הכרת הרע", לייאוש, לכל המשברים, הכל קורה רק בתוך הכלים שהוא קנה מאחרים.
וכתוצאה מזה יש בעיה אחרת. בזמן האחרון אנחנו מגלים שאפילו חיות נמצאות בדפרסיה. אבל זו הקרנה מדרגת האדם, כי האדם שולט בכל וכולל הכל, לכן יש הקרנה גם אליהן. בגלל שאנחנו נמצאים גם בגוף חי וגם בדרגת האדם, אז אנחנו נמצאים בגוף החי באותה דרגת קשר איתן, ולכן הן תופסות מאיתנו את המחלות האלו, את התופעות כמו דיכאון וכו'. ועוד נרגיש בהן עד כמה שאנחנו מעבירים להן את המחלות ואת המצבים הפנימיים שלנו.
אז הקנאה היא גם לרע וגם לטוב, ובקיצור הכל לטובה. קנאה היא אותו הכוח שמפתח את האדם לתיקון ולדבקות בבורא. אם לא כוח הקנאה, ממש אין מה לעשות עם האדם שאין לו קנאה. אם רואים אנשים שחיים כאחים, שלא מקנאים זה בזה, שלא מסתכלים זה על זה, אין להם מה לעשות. הצדיקים האלה שמסתפקים במועט, כאילו לא צריכים כלום יותר, אילו תיקונים יכולים להיות להם?
לכן כשאנשים נוסעים להודו, או למקומות כאלה, הם מתפעלים עד כמה שיש שם אנשים זכים, שלא צריכים כלום בחיים. הם באמת לא צריכים כלום בחיים, יש להם בינתיים אפס סיכוי לתקן את עצמם ולהגיע לגילוי האלוהות. בכלים שלו הוא לא יכול, כי הם רק נקודה, הוא גם לא יכול לספח לעצמו, לחבר לעצמו, לאסוף את כל הכלים האחרים, כי אין לו שום קשר אליהם. הוא מוכן לשבת ללא תנועה על הגג או על ההר וזהו. להסתפק בכוס אורז ביום, וכלום חוץ מזה. אדם כזה לא יכול להגיע לשום דבר. אנחנו חושבים שהוא רוחני, אלא שהוא פשוט צמח, כך הם עושים גם בתרגילים שלהם.
אז יש לכבד מאוד את הקנאה שיש לאדם. זאת תכונה שאסור להרוס אותה, אלא "אש הקנאה" היא שמקדמת אותנו. גם כל החוכמה הזאת, חוכמת הקבלה, בנויה על כך שמקנאים.
[...]
נרנח"י והבורא הוא הכלי הכולל, (ראה "הבורא" בשרטוט מס. 2) וה"אני" זה הבהמה, שאין לה יותר מקיום של בהמה. צריך לחלק את האדם בצורה הברורה. גם לראות ממתי הוא מתחיל להיות במימוש של הכלי, במימוש הנקודה שבלב? רק כשמתחיל להשתמש בקנאה שלו, בהרגשת הזולת שלו כלפי הסביבה, כדי לצרף אליו את הסביבה, כדי להגיע ל"אהבה", אחרת הוא לא קונה אותם. כי אי אפשר לקנות את הרצונות של האחרים, אלא על ידי האהבה. אם לא באהבה אלא בקנאה, אז אדם לא קונה רצונות שלהם, הוא קונה כאילו מה שיש להם, ומזה הוא רק מתרוקן יותר. אז מתי אדם יוצא מחזקת הבהמה ונעשה האדם? כשרוצה לקנות את הכלים של הזולת, כדי להשפיע להם. יש פה הרבה מילים, ואנחנו יכולים לראות כאן את כל החוקים והדרישות.
אם מדברים על הפרצוף הרוחני, אז יש "אני" שנמצא למטה, וכל מה שיש לפנַיו, זה באיזו מידה אדם יכול לקנות את הכלים הזרים כדי לשמש בהם, כדי למלא אותם, כדי לגלות שם את הבורא. זאת אומרת, הפרצוף הוא בדיוק הכלי הזה, בכמה שאדם יכול לחבר אותו אליו, אבל כבר בצורה ישירה, ביושר, על ידי המסך. לכן הוא לא סתם עגול, אלא אדם כבר סידר אותו, אילו רצונות כן, אילו רצונות לא, באילו תכונות כן ובאילו לא, והמילויים שבהם. זאת אומרת, כל הכלי הכללי הופך להיות אחר כך אצל האדם לפרצוף הנשמה שלו, בחלק זה או אחר. האורות שמתגלים נרנח"י, הכלים, מסַכים, הכל כך, וה"אני" נמצא למטה שמקיים.
ואדם נמצא בחיים הבהמיים, הבהמה עוזרת לו להתקיים ולהפעיל את הקנאה והאהבה ואת כל הדברים האלה, ממנו ומעלה כלפי האחרים. והוא חי כאילו מבודד מהם בבהמה שלו. לכן כל עוד האדם לא מתקן את כל הנשמה שלו, בכל קכ"ה המדרגות, הוא לא יכול להפטר מהקיום הבהמי הזה, הוא חייב כל הזמן לחזור לגלגולים עד שמגיע לסוף התיקונים.
[...]
תלמיד: ב"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", מדבר בעל הסולם על נטיית הקנאה. זה לפסיכולוגים ולפילוסופים. והוא אומר, "וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמש"א ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם בלתי מוגבל בזמן ומקום, אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם ולכל הזמנים.
וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות ולכל הזמנים, כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר. ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר ע"כ אין קצה לכח הפועל הזה, וע"כ מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה."
מילים יפות ומדויקות. כמו שכתוב,"הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". מהעולם השפל, הקטן שלנו, מוציאים אותו לעולם רחב יותר. צריכים להבין את מהות המילים האלה. שלא מוציאים אותו כאילו לרע, אלא מוציאים אותו לטוב, אם הוא משתמש נכון בכל הנטיות האלה. אבל אלה הן אותן התכונות שמבדילות בינינו לבין הבהמה, ואם לא משתמשים בהן נכון, אנחנו גרועים יותר מבהמה, כי היא לפחות נמצאת ברוגע יחסי. מה שאין כן, אם משתמשים בזה נכון, אנחנו מגיעים למימוש האדם שנקרא "דומה לבורא". נקווה שנהיה דומים פעם.
שיעור (12.10.10)
"זוהר לעם", "פרשת ויחי", מאמרים: גד גדוד יגוּדֶנו / שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך / שלוש נשמות אות תשכ"ו – אות תש"נ
[...]
תשלג) קשָה כשאוֹל קנאה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עימה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת.
קשָה כשאוֹל קנאה, כמו ששאוֹל קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה."
אצלנו הקנאה מתבטאת בזה, שאני כל הזמן חושב על האחרים האם הם לא עוזבים את הכוונה. בזמן קריאת הזוהר הדאגה שלי זו ערבות, שאני מאוד דואג האם החברים שלי נמצאים גם כן במחשבה ובכוונה, ויחד כולנו דואגים. אם לא, לא שווה המאמץ שלי, כי סך הכול מה שיתגלה לי, זה יתגלה כתוצאה מהמאמץ הכללי שבחברה. אם יהיה איפה שיתגלה, זה יתגלה בתוך הקשר בינינו .
הקשר הזה נבנה עכשיו מתוך הדאגה של כולם. אני בעצם דואג עכשיו לרשת הקשר בינינו שלא יפסק, שכל הזמן יגדל, שכל הזמן יתחזק, זה העיקר בשבילי. אם אני רוצה גילוי מהספר, אז הגילוי הוא יכול להיות רק בתנאי שיתגלה הקשר, ואז בו יהיה גילוי. חסרה רשת קשר בינינו , לא כלום חוץ מזה, ועל זה אנחנו דואגים בזמן הקריאה, זה נקרא "לדאוג לערבות".
[...]
שאלה: מה זאת אומרת שהקנאה היא השלמה של האהבה? כתוב, "כיוון שקינא נשלמה האהבה".
אם אני רוצה משהו, אז זה תלוי, מעביות שורש אני רוצה משהו, מעביות א' אני כבר רוצה משהו, מעביות ב' אוֹהו, אני רוצה משהו, מעביות ג', הוּהוּ, זה כבר ממש רצון. מעביות ד', זה רצון ללא הגבלה. כנגד כל חיסרון, ישנם הכינויים של החיסרון, עד כמה הוא בוער לְמה שחסר לו. אז כנגד האהבה שצריכה להתגלות, החיסרון, הרצון הריק לגילוי האהבה, הוא קנאה, אש של גיהינום ממש.
שיעור (10.10.10)
"כתבי רב"ש", כרך א', "מאמרי שלבי הסולם", "ענין למעלה מהדעת", עמ' 284
[...]
שאלה: מהי הדרך הנכונה להשתמש בקנאה בקבוצה?
הקנאה היא מגבירה את הירידה. עד כמה שהקנאה יותר חזקה, אני יותר מסתכל עליהם בצורה, או שהם נראים לי רעים יותר, או שהם נראים לי טובים יותר, ואז זה עוזר לי יותר להתקדם, זה כמו מגבֶּר. ללא קנאה אני לא רואה בהם שום דבר טוב, אין לי במה לקנא.
אז האם קנאה עובדת בעד האגו או נגד? זה תלוי לאיזה כיוון אני משתמש בה. אני יכול לכוון אותה, אני יכול לחפש תכונות, אני יכול להרגיע את עצמי. קנאה וכבוד הם אמצעים מאוד חזקים. אם אני מגדיל אותם כנמצאים בגמר התיקון, אז לפי זה הקנאה שלי.
שיעור (29.12.13)
הכנה לשיעור מתוך:
"כתבי רב"ש", כרך א', חלק מאמרי חברה, מאמר "אהבת חברים",
עמ' 17
"העיקר
צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו [...] זאת אומרת
שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל
הנבראים, בלי יוצא מהכלל.
ולאו דוקא
אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא
שזה שייכת לכל הנבראים. כמ"ש ז"ל "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל
החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל
התורה בלבו" [...]"
זאת אומרת, לא צריכים יותר מיראת ה'. "ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח
מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו
אליו ולזכות לדביקות ה'."
העיקר שתהיה סבלנות,
התמדה, חוץ מ"צא". זה מה שצריכים לעשות עד שמגיעים ליראה, זו בעיה.
יראה מתחילה
מפחד רגיל, פחד בהמי, שאני אקבל מכות. אחר כך, היא יותר ויותר מבוררת. וכך מגיעים
למכות באגו, בגאווה, ואחר כך, גם למכות בקנאה. זה טוב, אלה בירורים טובים. כי
עכשיו אדם יודע מה זה נקרא קנאה, קצת יותר מקודם. זה טוב. צריכים להעביר את הקנאה
מפסים של "למה לי לא" לפסים הפוכים, שאני בכל הכוח דוחף את כל החברים
להצליח.
זה קשה מאוד,
אבל בהתאם לזה יש לנו יראה, מהדברים הרגילים עד המצב הגבוה. יש הרבה מאוד הבחנות
בכל התכונות האלה, יראה, קנאה, תאווה, כבוד. גם לצד השלילי, ואחר כך דרך האפס, לצד
החיובי. כנגד כל דבר יש צורה חיובית, יפה, אבל היא מתעוררת באדם בהתאם לאהבת
החברים. במקום קנאה שלילית מתעוררת קנאה חיובית, במקום שנאה שלילית מתעוררת שנאה חיובית,
וכן הלאה. הכל מדבר והיפוכו, שום דבר לא נעלם.
והאמת, אם אדם
מתקדם נכון, אז כל היסודות האלה גדלים בו, הם נעשים יותר בוערים.
שאלה: לאיזה סוג
של קנאה צריך להעביר את זה?
יש מה שנקרא
"קנאת ה' צבאות", שאני דואג לצבא של הבורא, שזה כל החברים שלי, ואני כתומך,
כמו אימא שלהם שרוצה שכולם יהיו בריאים מה שנקרא, שיהיו בכוח, בהתמדה, בקשר בין
כולם, כואב לי עבור כולם. זאת דאגה.
ואז אני מתחיל
להבדיל בי, בין "האני" לאגו שלי. וכל עוד האגו שלי עדיין בתוקף, זה עוזר
לי לעשות מאבק ביני לבין הקבוצה, עד כמה שאני תומך. וזה מה שאנחנו צריכים עד גמר
התיקון, שהאגו שלנו יגדל, יפרח וייתן לי את כל ההבחנות זו כנגד זו, אחרת איך אני
אדע? זאת אומרת, חייבת להיות קנאה חיובית וקנאה שלילית, יראה חיובית ויראה שלילית,
כל הזמן, אחרת אני מאבד את עצמי. בסתם לאהוב או לקנא, אין בזה קנה מידה, אלא חייבות
להיות כאן שתי נקודות.
כתב מקור
"כתבי בעל הסולם", "הקדמה לפנים מאירות ומסבירות", אות ג'
"מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות ולכל הזמנים, כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר. ונמצא שאין הרגשת החיסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר על כן אין קצה לכוח הפועל הזה, ועל כן מוכשר לתפקידו הנישא והנעלה".
כתב מקור
"כתבי רב"ש", כרך א', "מאמרי שלבי הסולם"
ענין למעלה מהדעת
תשמ"ו - מאמר כ"א
1985/86 - מאמר 21
בענין למעלה מהדעת. יש להשתמש עם כלי זו הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. אבל יש הבדל ביניהם. כי בין אדם למקום, הכלי הזו צריכה להישאר לעולמים. היינו, שאף פעם אסור לזלזל בכלי זו שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח.
אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.
אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. נגיד דרך הציור, אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.
בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.
והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.
וזה שאמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.
זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.
נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.
נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.
אולם זה ניתן להיאמר, אם באמת שהוא רואה, שהחברה עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. אבל בו בעת שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברה, ונותן לו להבין, אדרבה, החברה הזאת, שאתה רוצה להתחבר עמהם, זהו לא בשבילך, היות שהם נמצאים הרבה שלבים יותר למטה מדרגתך. אם כן מחברה כזו, לא שאתה תרויח מהם משהו, אלא אדרבה, גם הכוחות שיש לך מצד הלידה, שהם כוחות קטנים, אבל החברה הזו, יש להם תכונות יותר קטנות מכפי שיש לך. אם כן, אדרבה, תתרחק מהם. ואם אתה כן רוצה להתחבר עמהם, תראה לכל הפחות, שכולם ישמעו בקולך. היינו, כפי מה שאתה מבין, שהחברה צריכים להתנהג. היינו, איך באיזו צורה הם ישבו, כשהם מתאספים, ואיך ובאיזו צורה ילמדו ויתפללו. היינו, או שיהיו כולם רציניים, וחס ושלום לא יעלה שחוק על פיהם, ואל ידברו אף פעם מגשמיות של חבירו, היינו אם יש לו פרנסה, או איך הוא ממציא את הפרנסה שלו, בנקל או ביגיעה רבה, או אם יש לו מקום עבודה בלי יסורים, או שיש לו בעלי בתים קשים שהוא סובל מהם, או הפועלים שהוא עובד אתם ביחד, אם לא מצערים אותו משום שהוא דתי וכדומה, כל הענינים האלו הם בבחינת דברים של מה בכך, ולא כדאי לחשוב בהם, כי זה הוא רק עניני גשמיים. והוא בא להשתתף באסיפת חברים לצורך ענין גבוה, היינו שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת.
נמצא, שבזמן שהוא רוצה לשכוח מהגשמיות שלו, שבאמת הגשמיות שלו נוגעת לו עד הלב, ועם כל זה הוא מוותר ואינו רוצה לזכור, באים חברים ומתחילים לדבר מגשמיות של חבירו. שזה לא מעניין לו מגשמיות של חבירו, כי הוא רוצה עכשיו רוחניות, ומה פתאום החברים מבלבלים את ראשי עם ענינים גשמיים, מה שלא נוגע לי כלל, וכי בשביל זה אני רוצה לשכוח מהגשמיות שלי, בכדי שיהיה לי זמן לחשוב על גשמיות של חברים, היתכן דבר כזה. אם כן, יותר טוב, אומר לו הגוף, תשמע בקולי ותתרחק מהם, ובודאי יותר תצליח, אם כן מה לבלבל את ראשך עם שטויות כאלו.
נמצא, בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים, ומה הוא יכול לענות להגוף, בזמן שבא עם טענות של צדיק. זאת אומרת, מה שהגוף מייעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מייעץ לו להיות רשע חס ושלום, אלא אדרבה, שהגוף אומר לו, בזה שאתה תתרחק מהחברה, אז אתה תהיה צדיק, ותחשוב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך.
ואי לזאת, אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות.
וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.
אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב מדרגת למעלה מהדעת. מטעם, שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו, שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע. וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב.
זאת אומרת, שהוא צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם. ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו, שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע. היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו. כי לא יכולים לראות רע, אלא שיש לו קצת טוב. כדוגמא, בחושך, לא רואים שום לכלוך בבית. אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.
כמו כן אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בלבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.
ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקרבו. נמצא, שכל ענין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".
אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שע"י זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו".
ולפי זה אנו רואים, שהאמת הוא, שהאדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.
ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, ע"י זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שע"י זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.
והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.
ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.
ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
אמנם בין אדם למקום, זהו ענין אחר לגמרי. היינו, שלמעלה מהדעת הוא יותר משובח. שאם הוא, הוא מקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, אז עבודתו היא בדרך הנכונה. מה שאין כן בתוך הדעת, הגם שהשכל של האדם מבין אחרת. זאת אומרת, כל אדם יודע ומבין, אם הוא לא היה צריך להאמין, אלא שהיה מגולה לכל השגחתו יתברך בעולם כולו, היינו אצל כל הנבראים, בטח שכל העולם היו עוסקים בתורה ומצות, ולא היה אז מקום לחילוניים, אלא כולם היו דתיים.
אבל היות שגילוי השגחתו יתברך אינו מגולה לתחתונים, אלא שצריכים להאמין, וענין אמונה זהו דבר קשה, היות שהבורא נתן לנו שכל ודעת לראות כל דבר ודבר לפי ראות עיניו, וכל ענינינו בין אדם לחבירו אנו מסתכלים רק לפי ראות השכל שלנו, ואין לנו שום דבר שיתן לנו הבחנה, רק השכל שלנו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב קל"א) "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", נמצא לפי זה, שכל הענינים אנו הולכים לפי השכל, שהוא בתוך הדעת, ולא למעלה מהדעת.
ומשום זה, בזמן שאדם מתחיל בעבודת ה', ואומרים לו, שהוא צריך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, הוא מתחיל להרהר, הלא אני רואה, שהבורא נתן לנו דעת להבין כל דבר ודבר לפי השכל, היינו לפי מה שהדעת שלנו מבין. ואיך אני יכול לקבל על עצמי דבר שהוא נגד השכל שלנו. ודבר זה הוא קשה מאוד, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד את עבודת הקודש בלמעלה מהדעת.
וענין למעלה מהדעת נוהג בין במוחא ובין בליבא. וזו היא הסיבה שלא כל אחד ואחד מסוגל להכנס לעבודת הקודש בבחינת השפעה, שהיא עבודה דלמעלה מהדעת. ומשום זה, כשמלמדים את כלל העולם בעבודת ה', הסדר הוא, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שמתחילים בשלא לשמה, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלים להם, שעיקר עבודה הוא בעמ"נ להשפיע, שהיא נקראת "עבודה לשם שמים".
אבל יש להבין, מדוע דוקא בעמ"נ להשפיע הוא יותר משובח. והלא הדעת מחייבת ההיפך, שאם עבדות ה' היתה מלובשת בתוך הדעת, היו אז באים יותר אנשים, שירצו להיות עובדי ה'. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאל יחשוב אדם, שהבורא נתן לנו את עבודתו, שיהיה בלמעלה מהדעת, שזהו מדרגה שפלה. אלא שאנו צריכים להאמין, שזוהי מדרגה גבוהה מאוד, שדוקא ע"י יש להאדם הזדמנות, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא מוכרח לעבוד בעמ"נ לקבל.
אי לזאת, הגם אם היתה העבודה בבחינת הדעת, בטח שהיו אז יותר עובדים, אבל אף פעם לא היו יכולים להגיע לידי דביקות ה', שהיא עבודה בעמ"נ להשפיע. לכן, הגם שהיה ריבוי כמות, אבל מבחינת האיכות לא היתה שום מציאות, שהאדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא היה רוצה לתת להנבראים, כידוע, שרצונו יתברך הוא "להטיב לנבראיו".
אלא בכדי שהטוב והעונג שיקבלו הנבראים לא יהיה בהם שום חסרון, דהיינו שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, היה תיקון הצמצום, שלא יאיר השפע העליון, אלא במקום שתהיה השתוות הצורה. שזה נקרא, שהנבראים יקבלו את השפע בכלים דהשפעה. ובזמן שהכלים דהשפעה לא יהיו נמצאים אצל הנבראים, אז הם מוכרחים להישאר בחושך, שזה נקרא "וימותו ולא בחכמה".
אבל צריכים לדעת, שגם בהשלא לשמה יש שם מאור תורה. שעל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום המאור שבה מחזירו למוטב". אבל אח"כ צריך האדם להגיע לשמה, היינו שיעבוד בבחינת מוחא וליבא בלמעלה מהדעת.
מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לעבוד באהבת חברים בתוך הדעת, היינו אם הוא משתדל לראות אצל החברים, שהם נמצאים במעלות הקודש יותר ממנו, בטח שזה יהיה יותר משובח. זאת אומרת, אם הוא רואה בתוך הדעת, שהחברים נמצאים קרובים לדביקות ה' יותר ממנו, בודאי זהו משובח יותר, מכפי שהיה צריך להאמין בלמעלה מהדעת.
היינו, שבאמת הוא רואה, שהוא נמצא במדרגה יותר נעלה מהחברים, ובתוך הדעת הוא רואה תמיד, שהחברים נמצאים בשפלות, אלא למעלה מהדעת הוא מאמין, שיש לו לומר מטעם מצוה, שהוא צריך להאמין, שאיננו כך כמו שהוא רואה. בטח שבתוך הדעת, אם הוא יכול לראות שהחברים הם במעלות קודש, הוא יותר משובח.
וכעין זה יכולים לפרש את הכתוב (שמואל ט"ז, ז') "ויאמר ה' אל שמואל, אל תבט אל מראהו, ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".
רואים אנו, שבזמן שה' שלח את שמואל למשוח למלך את אחד מבניו של ישי, שמואל הבין לפי ראיית עינים שלו, כי אליאב בן ישי ראוי לפי ראות עיניו להיות מלך לישראל במקום שאול המלך, וה' לא הסכים על מה שהוא מבין. אלא לבסוף כשהביאו את דוד, שהוא היה רועה בצאן, ודוד היה אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי, "ויאמר ה', קום משחהו כי זה הוא".
ומה מלמדנו זה. אנו רואים כאן שני דברים:
א. מצד שמואל, שהוא הבין לפי שכלו את המעלות של אליאב, שהוא ראוי להיות מלך על ישראל. וה' אמר לו "לא, אל תלך לפי הדעת שלך". כי מה שנוגע כלפי ה', אז אין הדעת מועילה כלום. אלא כיון שה' רצה למלוך מלך. זה נקרא "בין אדם למקום", ששם אין ענין לדעת, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם". אלא מה אמר לו ה' "כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".
ולפי הנ"ל יכולים לפרש "כי האדם יראה לעינים" זהו טוב בין אדם לחבירו. אז הוא טוב, שיכולים ללכת בתוך הדעת, שזה הוא לפי ראות עיני האדם. מה שאין כן "וה' יראה ללבב". זאת אומרת, מה שנוגע לעניני ה', הוא למעלה מהדעת, אין להאדם להסתכל לפי ראות עיניו אלא למעלה מהדעת. לכן יוצא כאן שיש להבחין ב' דברים:
א. בין אדם למקום למעלה מהדעת יותר משובח,
ב. בין אדם לחבירו בתוך הדעת הוא יותר משובח.
לכן אמר לו ה' "אל תביט אל מראהו". כי בענין, ללכת לפי ראות עיניו, זה הוא טוב בין אדם לחבירו. אם אתה יכול לראות את המעלות של החבר בתוך הדעת, הוא יותר משובח. מה שאין כן כאן, שאני רוצה למשוח אותו בתור מלך, הפעולה זו שייכת לי, אני רוצה שיהיה מלך. נקרא זה "בין אדם למקום". כאן דוקא בלמעלה מהדעת היא העבודה הנכונה, שדוקא ע"י זה תהיה האפשרות להגיע לידי קבלה בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא יפול לתוך מקבל בעמ"נ לקבל, שזהו גורם פירוד וריחוק מהקדושה.
אבל כאן נשאלת השאלה, היות לאחר שהאדם החליט ללכת למעלה מהדעת, ושלא להסתכל על כל הקושיות, מה שהגוף מתחיל לשאול, בזמן שהוא מתחיל לעבוד בדרך השפעה ואמונה למעלה מהדעת, והוא מתגבר על כל המכשולים, מה שהגוף מביא לו קושיות מכל העולם, והוא סוגר את העינים, ואינו רוצה להסתכל על שום דבר, שהוא בסתירה לבחינת מוחא וליבא, אלא החליט ללכת רק בלמעלה מהדעת.
ואחר החלטה זו, יש לפעמים, שבאים לו פתאום תירוצים יפים, שהגוף מוכרח להסכים להתירוצים שלו. אם כן הוא רואה, שהוא הולך עכשיו בתוך הדעת. ומה יש בידו לעשות, בזמן שהוא רואה עכשיו, ע"י התירוצים שקיבל מלמעלה. והוא אומר לעצמו, ומה עלי לעשות, שאין לי עכשיו מקום, שאני אוכל לעבוד למעלה מהדעת. הלא אני רואה עכשיו, שכל מה שאני עובד בעמ"נ להשפיע, אני מבין, שכך צריך להיות.
שכבר אין לו עכשיו שום קושיות על עבדות ה', שיהא מוכרח לעבוד למעלה מהדעת. והיות שעיקר עבודה הוא בלמעלה מהדעת, אם כן מה יש לו לעשות במצב כזה, שהוא נמצא בו.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שאדם זכה לאיזה גילוי מלמעלה, ועכשיו הוא מרגיש, שכדאי להיות עובד ה', נמצא, שעד עכשיו, שהיתה לו עבודה בבחינת למעלה מהדעת, שהגוף לא היה מסכים לעבודה כזו, והיה צריך תמיד להתגבר, והיה זקוק שהבורא יתן לו כח להתגבר למעלה מהדעת. מה שאין כן עכשיו כבר הוא לא צריך לעזרת הבורא, היות שעכשיו הוא מרגיש, שיש לו יסוד על מה לבנות את בנין שלו. היינו, שכבר יש לו תמיכה על מה לסמוך. נמצא, בזה שעכשיו הוא פוגם באמונה, ממה שהיה משתמש מקודם, שעתה הוא כבר יכול לומר, ברוך ה' שנשתחררתי מהעול אמונה, שהיה עלי בבחינת לעול ולמשא. מה שאין כן עתה, כבר יש לי בסיס בתוך הדעת, כיון שקיבלתי עתה איזה התעוררות מלמעלה, שהגוף גם כן מסכים, שכדאי לקיים תורה ומצות. נמצא בזה, שהוא פוגם בהאמונה.
ואמר זצ"ל, שאז מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. והראיה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה.
וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת.
ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת.
היוצא מהנ"ל, בענין למעלה מהדעת יש הבדל מבין אדם למקום, לבין אדם לחבירו. כי בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות את מעלות חברים בתוך הדעת, הוא יותר משובח. אבל אם בתוך הדעת הוא רואה רק חסרונות של החברים, אז אין לו ברירה, אלא מוכרח ללכת למעלה מהדעת, ולומר, מה שאני רואה, ושומע, ומרגיש, כל זה אינו נכון ואמת. כי אי אפשר להיות, שהחברים, שאני בחרתי בהם, להתחבר עמהם, היתה לי טעות, היינו שהחישוב שלי היה בטעות.
היינו, אני חשבתי, שאני אוכל להתעשר מהם ברוחניות, משום שיש להם רכוש מה שאין בידי. לכן אם אני אתחבר עמהם, אז אני אוכל לעלות בדרגה יותר גבוהה, מכפי שחשבתי. ועכשיו אני רואה, שלמעשה אני רואה אחרת. והיות ששמעתי, שבעל הסולם זצ"ל אמר, שהעצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים.
אי לזאת, אין לי שום ברירה, אלא אני צריך להתחבר עם אלו החברים, אף על פי שלפי ראות עיני, יותר טוב יהיה בשבילי, אם אני אתרחק מהם, ולא להתחבר עמהם. אבל אין ברירה, אלא אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת, שבאמת החברים הם עומדים כולם במדרגה גבוהה. אלא עם עינים שלי אין לי זכות לראות את מעלתם. לכן הוא מוכרח להאמין למעלה מהדעת. אבל בזמן שהוא רואה מעלת חברים בתוך הדעת, בטח שהוא היה יכול לקבל מהחברים תועלת גדולה. אמנם מה לעשות, אין ברירה.
אולם בין אדם למקום הוא סדר אחר. כי במקום שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הוא יותר משובח. ומשום זה, במקום שהאדם יכול לקבל איזה סיוע מתוך הדעת, היינו אם זכה לקצת הארה מלמעלה, אז יש לו האפשרות לומר, עכשיו אני רואה, שכדאי להיות עובד ה', היות שאני מרגיש טעם בעבודה. נמצא, שהוא לקח את ההרגשה זו, שמרגיש טעם בעבודה, לבסיס ויסוד שעל זה הוא בונה את היהדות שלו. ועכשיו הוא כבר מבין עם הדעת שלו, כדאי לקיים תורה ומצות. נמצא, שכל הבסיס שלו נבנה על התנאי הזה. זאת אומרת, שבזמן שיש לו טעם בעבודה, אז הוא כדאי לשמוע בקול ה'. משמע מזה, שאם לא כן, היינו שבאם אין לו טעם בעבודה, אין הוא מסוגל לקיים מצות ה'.
וידוע, שקבלת מלכות שמים צריכה להיות "בכל נפשך ובכל מאודך". היינו, אפילו שנוטל ממנו את נפשו. שמשמע, שאפילו אין לו שום חיות, אפילו בחינת נפש אין לו, גם כן מחויב להיות עובד ה', ולא להעמיד תנאים להבורא, ולומר לו, אם אתה תמלא את רצוני, מה שאני מבין שזה חסר לי, היינו שבדבר זה אני מרגיש חסרון, אם תמלא את חסרוני, אני מבטיחך שאני אהיה עובד ה', ובאם אין אתה תמלא את כל חפצי, מה שאני מבין, שזה נחוץ לי, אין אני יכול לקבל עלי את כל מה שאתה ציווה אותי על ידי משה רבנו עליו השלום.
אלא האדם צריך לקבל עול מלכות שמים בלי שום תנאים. היינו, אפילו למעלה מהדעת. ויותר מזה, שעל האדם לומר, שזה שאנחנו מוכרחים לעבוד בלמעלה מהדעת, זה הוא לא מטעם שאין הבורא יכול לתת לנו דעת. אלא אנו צריכים להאמין, שכל זה הוא לתועלת שלנו. נמצא, שבין אדם למקום צריכים דוקא להשתדל, שיהיה בלמעלה מהדעת. ואם הוא מקבל איזה דעת, הוא צריך לנהוג כנ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה